ציורו של יוסף גטניו, שכבר בתערוכתו הראשונה, לפני כמה שנים, הופיע כצייר בשל למדי, לא עבר תמורות ניכרות. צבעיו נתעדנו ויכולתו כקולוריסט מופגנת יותר, אך הגישה הבסיסית עליה בנוי ונשען ציורו נותרה עקרונית כפי שהייתה: מבנה תשתית רישומי, שהוא אכספרסיוניסטי מובהק, המשמש בסיס למרקם צבעוני עשיר מאוד, מעוצב בשיטה אימפרסיוניסטית.

בעיתיים במקצת הם היחסים בין שני רבדים שונים אלה בציורו של גטניו: רישום התשתית האכספרסיוניסטי יש בו מתח, דינמיות, עיוות המושא, לצורך ביטוי חריך יותר ותנועה כמעט בארוקית. הצבעוניות, לעומת זאת, משתברת לגווני גוונים, לפי מיטב המסורת האימפרסוניסטית (גטניו קרוב, מבחנית העושר הצבעוני, לבונאר) וסטאטית במהותה – ובכל מתעלמת לגמרי מהאספקט הדינמי הבעתי של רישום התשתית. לאמיתו של דבר, נראה שעדיף להתרשם מהמרקם הצבעוני המגוון והרותת מאשר לעקוב אחרי היחסים שבין מרקם זה ולמבנה הבסיס האכספרסיוניסטי. אם מתייחסים לצבעוניות בלבד, מהווה ציורו של גטניו חג צבעוני לעין.