fbpx
יוסף גטניו – מאת אריה ברקוביץ

יוסף גטניו הוא אמן יוצא דופן בתולדות האמנות הישראלית – קולוריסט עז, שבציוריו אפשר לזהות שרידים של אימפרסיוניזם מהול בפופ ובמופשט לירי. אפשר לומר שבמידה רבה הוא יצר על בדי הציור הרבים מוזיקה חזותית צרופה.

מאת אריה ברקוביץ – מנהל בית האמנים תל אביב

עבודותיו של גטניו רגישות וכנות. הוא תרגם וביטא את המציאות על פי דרכו, תוך יצירת חיבורים וצירופים של שפות אסתטיות שונות, שאותן עיבד מחדש לכדי שפה אישית ומזוהה. הציורים בנויים על גבי תשתית רישומית שמשמשת כבסיס למרקם צבעוני עשיר, המקנה ליצירות רטט דינמי, כמעין צלילים שמתקבצים לכדי מטאפורה לשאון הרחוב.

גטניו צייר מתוך התרשמות, מהזיכרונות שצבר משוטטות ברחובות העיר. במרכז יצירתו עומד הדימוי האנושי. דמויות יומיומיות ששבות ומופיעות שוב ושוב, הופכות למיצג על גבול המופשט תוך ערבוב בין מציאות ודמיון, גוף ורוח, יש והיעדר. הדמויות המאכלסות את הבדים הן אנונימיות, נדמה לרגע כי הן מוכרות וגם לא, דמויות שהן רצף צלילים וכתמים צבעוניים הנעים במרחב ויוצרים קומפוזיציה מוזיקלית רבגונית, עדינה ומהורהרת.

את חוויית השוטטות והעברתה לציור על הבד השטוח בסטודיו תמצת במילים “הלכתי, חזרתי ומה שהספקתי”. ואכן, את הציורים החל בדחף ספונטני שנבע מחוויית הטיול, הריחות, הצבעים, הדמויות והרעש. כל אלה היו חומרי הגלם ליצירה שעברה תהליך חשיבה ותכנון, כאשר לא פעם, צורות חדשות מחליפות את אלו שקדמו להן בציור על ציור וציור דו־צדדי.

על סצנות הרחוב שאותן הרבה לצייר שורה אווירה צרפתית־משהו, למרות שתל אביב שמשה עבורו כמקור השראה מרכזי. לא פעם ציין כי הוא אמן לוקאלי, שזנח את האפרוריות האירופית לטובת האור המקומי החזק אשר בא לידי ביטוי בצבעים החמים והחזקים בציוריו.

באמצעות כוחו הציורי, ברא יוסף גטניו עולם אישי, פיוטי ודינמי. בעולם זה שנעדרות ממנו צורות טהורות, משיכות המכחול וקווי המתאר משמשים כמטאפורה למסורת ולתרבות, שבה האסתטי והחושני פועלים זה לצד זה בתהליך שמוביל ליצירת עבודות בעלות אופי אמנותי ייחודי.

גלילה לראש העמוד