אם אמנם מטעה חוש הראייה את בעליו לגבי מהותה של המציאות, והדבר נכון ככל הנראה, הרי שיצירותיהם של האמנים היוצרים בעקבות התרשמות חזותית, והם רוב האמנים, הן תוצאות של הטעייה. הואיל והמונח הטעייה נושא מטען שלילי, שהוא מיותר בהקשר זה, מוטב יהיה לנסח זאת אחרת ולומר, כי אמנים פועלים תוך מתן אינטרפרטציה אישית למציאות, בכפוף למה שעיניהם קולטות, כלומר, בהתאם לתכתיבים אנטומיים ופיזיולוגיים.

לפי אותה חוקיות, אילו הייתה הזיקית, שעיניה בנויות לקליטת תמונות תשבץ, מסוגלת לצייר, היא הייתה, מן הסתם, יוצרת בסגנון שאדם, בעיניו שלו, היה מאתר בו סימנים של כמו קוביזם. ברם, מותר האדם מן השרץ, באותם מקרים שבהם אין לשרץ מותר על האדם, הוא, ככל הנראה, שגורמים נפשיים, אנדוגניים, משתתפים בעיצוב התרשמותו, וכפועל יוצא מכך, בעיצוב מעשה האמנות שלו, וזאת במידה שהוא אמן.

דברים אלה עשויים לספק נקודת מוצא להתייחסות אל תמונותיו של יוסף גטניו.
תמונות  אלה מכילות מרכיבים אימפרסיוניסטיים מובהקים. אלה הן, למעשה, סצנות רחוב עירוניות עשויות בסולם גוונים מינורי רגיש, וטעונות באווירות מסוימות, צרפתיות כלשהי, כמו מוזיקה לחליל ולנבל. יש להן היכולת לאפוף את הצופה ולהכניסו למבצב רוח עגמומי במקצת. כלי הקליטה של גטניו מצויידים באיזה מסנן, המעדיף את ההיבטים הכתמיים של המציאות על פני אלה הלינאריים, אם ישנם כאלה. הוא מארגן את החומר שהוא קולט בקומפוזיציות מתוחכמות, חופשיות לכאורה. בזאת מסתפח לעבודתו מרכיב קוגניטיבי, שמתבטא גם בשילוב אלמנטים חריגים, כגון גזרי עיתונים ופרצופי פנים, בתוך הנופים האלה. מכל מקום – המרכיב הזה אינו דומיננטי, כך שתרומתו ליצירה היא חיובית תודות למוגבלותו.

התוצאה היא איזון נכון ומספק בין התולדות של רגש ושל מחשבה, מין עדינות מהורהרת שבה טמון, כמדומה, עיקר כוחן של התמונות האלה.