המוטיב המרכזי בתמונותיו של גטניו, מצד תוכנן, הוא המוני בני אדם המתגודדים ברחוב. מצד היבטן הציורי אלה עבודות הגובלות במופשט הלירי, ובתור שכאלה הן עלולות להיות בעלות אופי מיושן, לטעמם של קנאי “ההתחדשות” המתמדת, בכל מחיר.בניגוד למקובל אצל מרבית ציירי המופשט הלירי ניתן למצוא אצל גטניו צבעוניות תקיפה, שאינה בנויה על בני גווניו של האפור, אלא עם יותר דגשים דרמטיים. חלק מן התמונות עשוי להזכיר סצינת המונים עם דמויות כהות על רק של שלג, כמו לקוחה מתוך סרט של סרגיי אייזנשטיין. הצבעוניות שלו מוזיקאלית מאוד. מבחינה זו יש בציורי יותר משל ברליוז מאשר משל דביסי, אך בשום פנים לא משל וואגנר. יצירת אווירה היא, ככל הנראה, מטרה מרכזית בעבודתו. בהתאם להכי רוחות היום-יומיים הוא משנה את הגוון השליט בכל תמונה, כך שאין לא התחחביות תקופתית לכחול, לוורוד או לזולתם.

גטניו שלח ידו גם באמנות הויטראז’ ומצד הכשרות הפורמאלית הוא צייר מקצועי. הגם שהוא חסר – אולי מרצון – כל נטייה, לתת ביטוי למיני פילוסופיות חברתיות באמצעות ציורים, מה שהיה מאפשר לו להשתלב ברוח התקופה ולזכות בברכת כהנים מידי אוצרים ונגידים. חשיבותה של עבודתו של גטנו היא ברגישותה ובכנותה, שמובילות להישגים חשובים באמצעים פשוטים לכאורה והם הקבוצות הכהות המשובצות על רקעים בהירים. הישגים כאלה וכיוצאים בהם הם מרכיב חשוב מן התכליות המרכזיות של אמנות הציור ועל המזלזלים בתכליות אלה ומבטלים אותן, בחלקן או בשלמותן, כבר אמר מי שאמר: “כל דרקיק לעיל על אפוהי נפל”.