יפו. רומנטיקה של נמל ושל שוק, של כיכר השעון של “השטח הגדול”. אתריה האקזוטיים על העיר עתיקת היומין הפכו מוקד עליה לרגל לקבוצות של ציירים חובבים, תלמידי הקורסים לאמנות של האוניברסיטה העממית.

על כר הדשא סמוך לאמפיתיאטרון, יושבות שתי קבוצות תלמידים, מציירים בהנחייתו של הצייר משל רפאל. לכל תלמיד חלקת נוף קטנה, אותה ינסה להנציח במכחולו. כל תלמיד בוחר לעצמו את העץ, תחתיו יישב על גיליונותיו וצבעיו. כל מה שנלמד בכתה – עובר עתה לביצוע בשטח.

התלמידים הם בני כל הגילים. כדי לשוחח על אולגה ברודר על המקום שהציור ממלא בחייה, אנו נזקקים לתיווכה של מגדה נוימן, חברתה לקבוצה. אולגה בת שמונים, דוברת רק אידיש. במכחול הציור אחזה בפעם הראשונה רק לפני ארבע שנים. מאז, לא החסירה הקוסמטיקאית התל אביבית אף שיעור שבועי.

מגדה מתרגמת משפה לשפה את התרגשותה והתלהבותה של אולגה, מפרות יצירתה המאוחרים. על עצמה יודעת מגדה לספר, כי שנים רבות כילתה את ימיה בעבודות הבית. הישיבה ליד כן הציור, לנוכח הים המבצבץ מבין המבנים העתיקים – “משכיחה ממני את כל הצרות והכאבים”. את קטעי הים הזה, היא מבקשת להעביר אל הבד.

או טרודה קרטס. כמרבית חברי הקבוצה, תסיים השנה את קורס הציור השלישי במניין, במסגרת האוניברסיטה העממית. במקצועה אגיפטולוגית. בנעוריה למדה ציור בבודפשט, ומאז הרבתה לצייר להנאתה. ההצטנפות של איש תחת עצו, במרחבי האמפיתיאטרון, מעניקה לטרודה את תחושת החברותית האנושית, החסרה לעתים גם לציירים מקצוענים, הנחבאים בעליות גג למיניהן. את האמפיתיאטרון היא מעבירה על גיליונה במשיכות מכחול בטוחות. אוהבת במיוחד צבעי מים.

יוסף גטניו, מדריך קבוצת ציירים אחרת, בחר את אזור ע’גמי, שבקרבת “גלריה 13.5”, כמקום יאה למיקום תלמידיו. פשוט יש כאן הרבה מה לצייר. ויוגלה וירשובסקי (כן, אשתו של חבר הכנסת..) המזדהה תחילה מטעמים השמורים עמה בשם ויולה ישראל, היא מעין גרופי של המורה גטניו. שנים רבות הם מלווים זה את זו מול כן הציור. השילוב של שמיים בהירים וחורבות כביש נושא חן בעיניה, מאוד. 

רבקה צלניק, מורה שפרשה, עלתה מרוסיה לתל אביב בהיותה בת שש. כיום היא מרבה לצייר מבנים מתפוררים שאי פעם ראתה אותם נבנים מול עיניה. קו אחר קו עולים על הנייר. לכשיסתיים הציור, ניתן יהיה לראות במרכזו בית יפואי, שרעפי גגו זה מכבר ניטלו ממנו. גם אם ייהרס בזמן הקרוב, את ההנצחה שלו הוא קיבל, מידיה של רבקה.