הציור היה בשבילו מקור ומקום של הספקנות והנחרצוּת, ההתבוננות והפרשנות, המחשבה והרגש, החיפושוהתגלית, המשתנה, החדש והמפתיע, הפירוק והחיבור. הוא היה צייר מזן נכחד, כזה שמתייחס לציור כמקצוע שנושא עמו מחויבויות ורוטינות, וכייעוד וגורל שאין טעם, וגם אין צורך, לעטרם ולהצדיקם במילים. מבחינתו, המילים והתאוֹריות לא היו אלא קביים שרצוי למעט בהישענות עליהן. זו הייתה מחויבות שאין ממנה מוצא או הפסקה – הציור מהדהד בתודעה יום ולילה. הוא נמצא בכל מקום שבו נמצא הצייר; כשמציירים וכשלא מציירים, כשמתבוננים בציור וכשמבקרים אותו… אך גם כאשר מטיילים ברחוב, כשקוראים עיתון ואפילו בחלומות הלילה. הציור מתבשל לו כל הזמן על אש קטנה שיודעת להיעשות לפתע להביור חורך. אפשר לומר שתפיסת האמנות שלו הייתה רומנטית, טוטאלית, אבל לגמרי לא בומבסטית. גטניו היה אדם צנוע, חרישי ונעים הליכות, אבל ידע שמעשה הציור כשלעצמו אינו יכול להיעשות בצניעות אלא ביומרה מקסימלית וממילא יש לשפוט ולבקר אותו בלא סלחנות ורחמים.

יוסף גטניו התפתח כאמן מהרבה מאוד מקורות. אך אין ספק שהראשון והראשי מבין אלה היה המודרניזם הצרפתי ובעיקר הציור המופשט והלירי שנקלט בישראל בהצלחה, השתלט ושלט כאן יותר מכל זרם אחר. היה זה ציור מערֵב ומכסה ומטשטש ומאחד ויוצר פני שטח הומוגניים, ענניים, ליריים. כמו קודמיו, ותיקי ההפשטה בארץ, גם הוא אף פעם לא היה צייר מופשט במובן המדויק והפורמליסטי, כי אם צייר שעושה הפשטה, כלומר מזין את ציוריו בדימויים ומשנה אותם באמצעות פירוק חופשי של המציאות, בדרגות שונות של טשטוש והפשטה. כך היה בראשית דרכו, ומאוחר יותר, לאחר ששב משהות ארוכה בפריז ונטש את האור האפרפר והמלנכולי, את העידון הצרפתי המכביד. אפשר להצביע על השפעת הפופ האמריקאי על ציוריו במובן זה שהפכו מפוררים פחות, קונטרסטיים יותר, צבעוניים יותר, תוכניים, חברתיים ואירוניים מעט יותר, אך בסופו של דבר מתייחסים לנושא כתירוץ וכתמריץ וכחומר גלם לחופש העיוות, הפירוק, ההרכבה וההמצאה של הצייר.

גטניו טען שהמפנה המדובר ביצירתו חל בשנת 1984 , ושמאז שימשה עבורו תל אביב כמקור השראה מרכזי ותמריץ לצייר במקצבים צבעוניים ודינמיים. הוא חש שלמרות ההשפעות הרבות והמקורות הבינלאומיים, תל אביב היא המקור והמוצא לרושם, לתנועה ולשינוי. הוא לא פחד מהאפשרות להישאר צייר לוקאלי שמביא אל בדיו גם את האור המקומי המסנוור, גם את השרב את הזיעה הנוטפת. את ציוריו הגדיר כמעין טיולים עירוניים:

“בציוריי שוטטתי ברחובות, כשכן הציור מהווה חלק ממני, ואני מעביר קטעים נבחרים מהתרשמותי. בזוויות שונות, ובמרחקים שונים – אל הבד השטוח. כותרות שהופיעו בציוריי כגון: ‘הלכתי וחזרתי’ ביטאו את המהלך. כשאני מתחיל בטיול, אינני יודע מתי יגיע הציור לסיומו. ומה תהיה הצבעוניות הסופית שלו. באם הציור יהיה פיגורטיבי מאוד, או מופשט יותר. הציור מתחיל כאמור בהתרשמות מהירה וספונטנית וממשיך מתוך מחשבה ותכנון. אם לאחר ‘הטיול’ הראשון המערך שיצרתי אינו מוצא חן בעיני – אינני משפץ אותו. אלא אני יוצא לטיול נוסף. וצורות חדשות מחליפות את הצורות הקודמות.”

ראוי להוסיף שנדבך נוסף במקורות ההשראה ליצירתו של גטניו היו הציירים האהובים עליו, אשר השפיעו על עבודתו בתקופות שונות והוא עסק בהם בדרך של מחווה או ציטוט או פרודיה או תמריץ לשינוי וכיוצא באלה. במעט השורות שכתב גטניו על אמנותו מככב הצבע כגורם מרכזי ומאפיין. הוא לא מזכיר נושא לא פחות חשוב – החומריות של עבודת המכחול והמנעד הגדול והרגיש של “מצבי־צבע”: מהדליל והשקוף ועד לעבה למגורען, מהיבש אל הרטוב מהנוזל אל היציב, מהדק ועד לאטום. הוא לא מזכיר את הציור הזוכר, כלומר זה שיש  ירכתיו היסטוריה חומרית וצורנית.

כאמור, גטניו מיעט במילים ועוד יותר מכך בתאוריות. הוא חיפש את המשבצת הראויה לו בתוך מסורת קיימת – להיות חוליה בשרשרת בקרב בני דורו. דומני שמכל טיוליו ושיטוטיו וביקוריו במוזיאונים ובגלריות ואצל אמנים אחרים, למד הכי הרבה מסדר היום המקצועי הנזירי והמחמיר שלו. זה מתחיל בביטוי: “לרדת לסטודיו”, כלומר למקלט חסר החן שהעמידה לרשותו העירייה… לרדת כמעט כל יום גם כאשר לא מתחשק, גם כאשר ניטל הטעם, גם כשנדמה ששותק המכחול. לרדת בלא גינוני צייר אלא עם צרכי צייר. להניח על הכן בד ריק, או בד לא גמור, או בד שעורר חרטות, או בד שהרגיז ואכזב. לשבת מולו ולהתחרט בכל העומק ולהציק לעצמו ולעשן סיגריה אחרי סיגריה עד שהיד תבקש לנוע. להוציא צבעים על הפלטה. להסתכל ולחשוב במושגים של להוסיף ושל לגרוע, לשנות ולמחוק, להבהיר ולהעצים, ועוד כאלה דברים שהסבר אין להם אך יש בהם צורך. הציור מתפתח מול העיניים, הפוקוס נודד, הזרקור מאיר על חלקים שהוזנחו, העיקר נעשה טפל ולהיפך – משהו משני נעשה עיקרי, עליונים יורדים לתחתונים, הכול כדי שרגע החתימה יהיה הכי אתי שאפשר – גזר דין חד ומחמיר. בכל ציור שמצליח יש גם משום פרידה מן הציור הקודם לו, ממה שהפך או עשוי להיהפך למצוות אנשים מלומדה. הסטודיו איננו רק מקום שבו משיגים הישגים אלא בעיקר מקום של תנועה שבו מוותרים על הישגים. וכך הוא היה יושב לו מול הציורים ומתחרט ומתעודד ומתמלא חשש ודחייה ואחר כך סיכוי ותקווה.
הוא יצר בסדרות אך היה מודאג מכוחה המאחד של הסדרה ודאג שכל ציור יקיים עולם שלם ומחייב. הביקורת מתחלקת לשלושה חלקים וכך היא תופסת את הזמן כולו: ביקורת על הכוונה הראשונית של הציור לפני תחילת עשייתו, ביקורת בזמן עשיית הציור וביקורת לאחר חתימתו, לעיתים מיד אחר סיום המלאכה ולפעמים תקופה קצרה או ארוכה אחרי. ההרגל המצטבר הזה הוא שיוצר את האתיקה המקצועית. גטניו היה שייך לסוג הציירים שסברו שהכמות היא אחת הדרכים הראויות לזיכוך האיכות.

__ בסופו של דבר, במבט רטרואקטיבי, גטניו מעולם לא השתייך לזרם מובהק, אבל נטל מכל הבא ליד והעניק למקורות שלו גוון אישי ואופי משלו. הוא לא היה אקספרסיוניסט אבל היו בציוריו רגעים אקספרסיביים רבים – חלקם נבעו לא מתוכן חריף וקיצוני אלא דווקא מהספונטניות של הציור ומעשייתו ההרפתקנית. הוא בוודאי לא היה אימפרסיוניסט אבל היה לו כבוד עצום לפירוק הצבעוני שלהם ולאנינות הציורית. הוא גם לא היה מופשט כי המופשט נראה לו פנאטי מדי ולכן הוא עימת מופשט מול פיגורטיבי. הוא לא עשה פופ ארט ולא אהב את חיקויי הפרסומות, את הגרפיקה החודרת לציור ואת הצבע התעשייתי והמנוכר והוולגריות המכוונת ובכל זאת הוא הושפע מהאירוניה ומהגרוטסקה של הפופ. הוא לא היה צייר פוליטי אבל מי שמצייר מנקודת מוצא פיגורטיבית תמיד יעבור בדרך אצל החברתי ויגע לפחות בשולי הפוליטי. הוא לא היה מהפכן ולא שמרן אלא צייר בעל נתיב אישי הנע בשולי המסורות. דומה שההידרשות להגדרות על דרך השלילה בנוסח “הוא לא היה”, מוכיח את ייחודו ואת העובדה שהציור שלו לא נולד מתאוריות. במידה מסוימת הוא נשאר נאמן ראשית הדרך, לפחות בכך שהציור שלו לאורך כל השנים היה רב־שכבתי, מלא, רווי, עמוס ומטופל רובו ככולו.

אהבתי לרדת לסטודיו שלו ולראות את הציורים ואת האקוורלים הרעננים המהירים והמרגשים, לראות את הניסיונות ואת ההצלחות, את הגמגומים ואת הנחרצויות. אהבתי לראות את האיכויות המצטברות, את החתירה לעמקוּת, את המאבק הבלתי מתפשר על שלמות כל ציור וציור. אהבתי להראות לו את הציורים שלי, לראות את הסקירות שהוא סוקר ואת הסריקות שהוא סורק. יוסף גטניו תפס את מושג העכשוויות לא כאופנה ולא כפקודת יום וצווי לרגע נתון, אלא כמרתון ארוך שתוצאותיו מתבהרות, אם בכלל, בהדרגה. הוא היה צייר עדין וחד עין בעל רגישות אמנותית ואנושית, ומכחול מגוון, הומוריסטי ומוזיקלי. איש מתבונן. איש שהופך את ההתבוננות להבעה –לחוויה. צייר.