בשעה 5:30 בבוקר עמדה החברה ציפורה על רחבת החצץ שבמגרש בית הספר, סוקרת בעין בוחנת את קבוצת “ותיקות הישוב” שהתגודדו בצד, ליד שרשרת כיסאות נוח מיטלטלים ומיטה אחת מתקפלת. לרגילה היה מונח תרמוס פלסטי, עליו טיפות טל הבוקר העולה.

“תתבייש איש צעיר!” נזפה בי. “איך זה שאתה לא יודע מי זה המורה יוסף? הוא הרי המורה הכי הכי גדול כאן אצלנו, באוניברסיטה שלנו!” בתקיפות תיקנה את הפריזורה החומה. מזווית העין השגיחה ציפורה שלא יתפסו לה את התור, תור להרשמה לאוניברסיטה העממית.

האוניברסיטה העממית, מוסד ותיק ופופולרי של מחלקת התרבות העירונית, הכריזה מעל לוחות המודעות העירוניים על פתיחת ההרשמה. על פי הפלקטים, אמורה הייתה ההרשמה להתחיל ביום ראשון ה-7 בספטמבר, בשעה 07:00 בבוקר. אבל המורה ברגר לא לוקחת צ’אנסים: היא הגעה למקום הרישום כבר במוצאי שבת, עם רדת החשכה. עם סנדוויצ’ים, סוודר וכיסא מתקפל. גברת ברגר לא הופתעה כי במקום כבר המתינו כמה נרשמות אחרות.

ברגר וכמה מידידותיה, רובן קשישות, עשו את הלילה במקום רק כדי לוודא שיצליחו להתקבל לכיתת הציור של המורה יוסף, מורה שרק הזכרת שמו ממלאת את האוויר בגניחות התפעלות. “הוא מלמד כמו שצריך”, מבהירה הגברת לאה. אלא שהוא מקבל רק 16 תלמידים בלבד לכיתתו, ומכאן ההיסטריה. רבות אחרות הגיעו אף הן שעות לפני שעות ההרשמה, כדי לתפוס מקום באחד מהקורסים שמציעה האוניברסיטה.

הגברת רוזן צבי, אלמנתו של ראש העיר לשעבר מטעם המפד”ל, הגיעה לנקודת ההרשמה ברחוב אנטוקולסקי ברגל, לפני יציאת השבת. ממתינה באורך רוח עד לבוקר המחרת. הייתה שם גם אשתו של חבר הכנסת וירשובסקי, תלמיד ותיקה של המורה יוסף. הבטיחו לה שהשנה תתקבל גם בלי לעמוד בתור כל הלילה, אבל לך תסמוך על הבטחות של העירייה.

בשעה 05:00 בבוקר עמדו בשורה עשרות נשים, ממתינות. פועל הניקיון שעבר בסביבה, הביט בחבורה בחוסר אמון מוחלט. כשהסבירו לו מה הן עושות כאן, לפת את ראשו בתדהמה ונעלם. במקומו הגיעו עוד כמה ממתינות.

מי שלא הופתע הוא רפי אילת, מנהל האוניברסיטה העממית. הוא מכיר היטב את המצב. בשעות הבוקר המוקדמות מאוד הוא כבר מתרוצץ במקום, משגיח שהכול בסדר, מברך את הוותיקים לשלום, משיב לשאלות נרשמים חדשים. השנה, במחווה מיוחדת, הוא פתח את שערי המבנה כבר ב 23:00 בלילה, כדי שהנרשמים לא ייאלצו להמתין ברחוב. האם אי אפשר לאמץ סידורי הרשמה נוחים יותר? לא כשיש ביקוש כזה. השיטה הטובה ביותר היא שיטת “כל הקודם זוכה”. אבל זה בסדר, אין טענות. “לנו זה כמו פיקניק שנתי, טקס ומפגש של וותיקים. מקבלים את זה ברוח טובה”, אומרת אחת מהמתינות בתור.

בשעה שבע בבוקר גובר המתח באוויר. שעת ה”ש” קרבה. בחצר נשמעים קולות המולה. בצד, משחקות כמה נשים, בשלווה מופגנת, בברידג’. מקומן בכיתת הברידג’ מובטח, הן נמנות על נבחרת הברידג’ של האוניברסיטה העממית. בינתיים הן מתאמנות.

ב-07:30, בדיוק השעה היעודה, יוצא רפי אילת מפתח הבניין. ההרשמה נפתחת. רפי מתקין את רשימותיו ומקריא שמות, על פי הסדר. גברת ברגר מקבלת את מספר 1.